בעצם, למי לא?
אני זוכרת לילות לבנים שעברו עליי,
רגעים שלא חשבתי שאצליח לעבור.
בורחת מהבית ומוצאת את עצמי ישנה על ספסלים ברחוב.
יחסי מין בגיל צעיר מדי, הדיכאון שרודף אותי כבר שנים,
רגעים בהם חשבתי לסיים את החיים.
צרות בבית, שנים של בריחה, יגון וכאב.
לופ שלא נגמר, מבוך של עקשנות.

ילדה שאיבדה את דרכה בין החיים שסחפו אותה איתם,
שחשבה שאין יותר תקווה ונשאר רק רוע בעולם.
אמא שהיא גם אבא, שקרים על גבי שקרים, חקירות במשטרה,
הידיעה שאף אחד לא הצליח למלא את הנפש הריקה.
מילים שכתבתי לעצמי, הקטנה.
מילים שלעולם לא חשבתי שיהפכו לדפים עם כריכה.
כי אם כבר טירוף, אז שיהיה מעניין לקריאה.